הציפור הכי מאושרת בעולם
פעם, במדינה רחוקה בשם הודו, גר נסיך בארמון שיש לבן מוקף בגנים היפים ביותר. מול הארמון היה אגם כחול טורקיז, מכוסה בחבצלות מים ורודות, ביתם של ברווזים וברבורים. מדשאות גורפות גבלו בצמחים ופרחים יפים, שמשכו כל מיני פרפרים וציפורים אקזוטיות. ומעבר לכך, יער מוצל נמתח עד האופק.
בראש עץ ביער ישב עורב והכין את נוצותיו השחורות-פחם. הוא בדיוק סיים ארוחה של אגוזים וגרגירים והרגיש טוב.
"אני חייב להיות הציפור הכי מאושרת בעולם," הוא הסתפק בסיפוק. 'אני אוהב להיות אני!'
ביום קיץ חם אחד הלך העורב לשתות בבריכה האהובה עליו ... אבל הוא מצא שהשמש ייבשה את כל המים. מרגיש צמא הוא יצא לחפש נחל לשתות ממנו ... ולא עבר זמן רב עד שראה את האגם הכחול טורקיז בגן הארמון.
'מושלם', הוא התרפק, והוא טס אל שפת המים והחל לשתות.
בעודו שותה ברבור עבר על פניו.
'היא הציפור הכי יפה שראיתי אי פעם', חשב לעצמו. "נוצותיה לבנות כל כך מושלמות שכמעט כואב לי בעיניים להסתכל עליה."
העורב השפיל את מבטו אל נוצותיו העמומות של עצמו ולראשונה הוא לא היה מרוצה ממה שראה. ״אני כל כך רגיל, ״ חשב. "הלוואי שהיו לי נוצות לבנות מבריקות כמו הברבור."
'בַּרבּוּר!' הוא קרא מעבר למים. 'אתה בטח הציפור הכי מאושרת בעולם שיש לך נוצות לבנות כל כך יפות!'
'אה,' ענה הברבור, 'חשבתי שאני הציפור המאושרת ביותר בעולם פעם אחת ... עד שראיתי את התוכי בגינת הנסיך. אין ספק שהתוכי חייב להיות מאושר ממני! '
"אני לא מאמין שציפורכלשהי יכולה להיות יפה ממך," אמר העורב. "אני חייב ללכת לראות את התוכי בעצמי."
והוא טס ...
התוכי ישב על ענף בגינה הפרטית של הנסיך.
״סלח לי על ההפרעה, תוכי, ״ אמר העורב. 'אתה נראה שמח. האם זה בגלל הנוצות האדומות והירוקות המבריקות שלך? '
התוכי חשב לרגע ואז אמר: 'זה כן משמח אותי שיש לנו נוצות אדומות וירוקות ... אבל אם היו לי שלושה צבעים, כמו פסיון הזהב, הייתי מאושר אפילו יותר. שלושה צבעים טובים משניים, נכון? '
"אני בטוח שהם חייבים להיות," אמר העורב. 'אני אמצא את פסיון הזהב ואראה אם אתה צודק.'
והוא טס ...
אחד ממשרתיו של הנסיך האכיל את פסיון הזהב מול הארמון. כשהמשרת הלך אמר העורב לפסיון. ״אתה כל כך בר מזל שיש לך נוצות כל כך יפות. אין ספק, אתה חייב להיות הציפור הכי מאושרת בעולם. '
'חשבתי כך', ענה פסיון הזהב, 'עד שראיתי את הטווס! לנוצות שלו יש כל כך הרבה צבעים, שאני אפילו לא יכול להתחיל לתאר את זה. '
"אני לא יכול לחכות לראות את זה," אמר העורב.
והוא טס למצוא את הטווס ...
הטווס התמתח בגאווה לאורך שפת האגם שם הנסיך וכמה מחבריו צפו בו בהתפעלות.
"הוא נאה מאוד," הודה העורב, "אבל לא מיוחד כמו שציפיתי." ואז, כשצפה, קרה משהו מדהים. זנב הטווס החל להיפתח. רחב יותר ורחב יותר הוא נפתח עד שהתפשט סביבו כמו מניפה של זהב מבריק וירוק וצהוב וכחול.
'וואו!' התנשף העורב כשהטווס התקרב.
'האם זה מוצא חן בעינך?' שאל הטווס.
"זה מהמם," קרא העורב. 'מדהים! פַנטַסטִי! כַּבִּיר! אתה חייב להיות הציפור המאושרת והמוערצת ביותר בעולם כולו. '
"זה נכון," אמר הטווס, "זה כן משמח אותי שמעריצים אותי ... אבל אתה, עורב, אתה יכול לעשות מה שאתה אוהב מתי שתרצה. אתה יכול לעזוב מכאן וללכת לכל מקום שתרצה. ציפורי הארמון שלנו לעולם לא יכולים לעזוב; יש קירות וכלובים גבוהים כדי להחזיק אותנו כאן. '
העורב השפיל את מבטו אל נוצותיו. "אבל אני מרגיש כל כך רגיל ופשוט בהשוואה אליך," הוא אמר בעצב.
"אתה בכלל לא פשוט," אמר הטווס. ״אם אתה מסתכל מקרוב, הנוצות שלך, למרות שהן שחורות, מכילות צבעים בדיוק כמו שלי. רק שהם עדינים יותר, מוסתרים יותר. אין צורך לקנא בי, עורב, כי אני חושב שאני מעדיף להיות אתה! '
כשהעורב עף חזרה לראש העץ הגבוה ביער הוא חשב על מילותיו הנבונות של הטווס. כשהתיישב על ענף החל לטפח את נוצותיו הסגולות-שחורות, כחולות-שחורות, ירוקות-שחורות.
"כנראה שבכל זאת אני הציפור הכי מאושרת בעולם," אמר.
ואז הוא קרא בקול רם כדי שכולם יוכלו לשמוע: 'אתה יכול לשמוע אותי עולם? אני אוהב להיות אני!'
